חוקנ‘רול

כולם מוזמנים, אין שם ספאם

בשמיעה ראשונה קצת נרתעתי מהתקליט החדש של הבייסמנט ג’אקסס, בגלל הקונספט המשומש. אתם יודעים, תחנת רדיו. בפעם השנייה כבר לא היה איכפת לי מכלום, וכרגע זה אחד התקליטים שאני הכי אוהב מהשנה הזאת. לא כל כך יצא לי לבדוק, אבל אני מאוד מקווה ש”Take me home” הוא הסינגל הראשון מתוכו. אם לא, משהו מאוד דפוק בעולם הזה. אה, ושימו לב לשכלול המדהים.

Basement Jaxx: Take Me Home

אחרי שבתחילת השנה הוציא הרכב ההאוס Bah Samba את זמר ה-R&B אלכסנדר או’ניל מהנפטלין, עם קטע חדש שהקליטו ביחד בשם “Lord”, הוא עושה זאת שנית, והפעם עם להקת הפאנק האגדית Fatback Band. למען האמת זהו כלל לא המפגש הראשון שלהם עם הלהקה, בשנה שעברה הם לקחו שני קטעים קלאסיים של הלהקה ונתנו להם גרסאות האוס חדשות, “Spanish Hustle” ו-”Let The Drums Speak”, שהופיעו שתיהן באוסף הרמיקסים של ההרכב. הלהקה עצמה גם לא חדלה לפעול, היא הוציאה אך לפני שנתיים אלבום אולפן (מס’ 35 או אלוהים יודע כמה). עכשיו בכל מקרה משתפים שני הכוחות פעולה לקטע האוס שעשה לי את זה ויופיע רק בתחילת 2007.

אתה רואה ניסו? מסתבר פתאום שלאוסף הסינגלים שלי היה בכל זאת שימוש, כלומר לאוסף הקומוניקטים שנתלוו אליהם. שנתיים וחצי אני משקיע באוסף הזה. שנה מתוכן עמל (בעיון בו) אבי ב., האיש והמח מאחורי Qube, על האנציקלופדיה למוסיקה אלטרנטיבית ישראלית עכשווית שעלתה היום לרשת, ושבר איתה שוב את שיאו עצמו כמי שעומד מאחורי הפרוייקט העצמאי השאפתני ביותר ברשת הישראלית. האנציקלופדיה מצטרפת אל עץ המוסיקה הישראלית, פרוייקט הכיסויים, מאגר ה-mp3 העברי להורדה, לקט הביקורות העבריות ברשת ועוד, שמבססים כולם את מעמדו של האתר כמוזיקלי העצמאי החשוב ביותר שיש כאן.

האתר Ynet מדווח היום כי אלבום שנכנס למקום לא גבוה מדי (18) במצעד האלבומים האמריקאי וקיבל ביקורת של ארבעה כוכבים ברולינג סטון, יופיע בארץ שלושה שבועות וחצי לאחר שיצא בחו”ל. לאמן המבצע בן ה-59 זהו אלבומו ה-29 במספר וכבר 14 שנה שלא הכניס סינגל שמקדם אלבום סולו שלו אל עשרת הגדולים במצעד האמריקאי. איזה חרא שאני כבר לא מנוי על המיילינג ליסט של עופר מנחם.

אני אמנם זקוק לחוויה מתקנת במקרה הזה, אבל אני זוכר את הטעם המתוק של התחושה שאני מתגעגע אליה ולא יכולתי להשוות שום דבר אליה, ההתאהבות. אני פחות מתגעגע למושא ההתאהבות ויותר לתחושה הזאת. ועכשיו כשאני שומע את השיר “The Love I Lost” של Harold Melvin & The Blue Notes, אולי קטע הדיסקו המרגש ביותר שקיים, אני נזכר בבת אחת בעומק הכאב ברגע שזה נגמר, וכמה שהייתי מוכן להכנס לזה שוב רק בשביל להתאהב שוב. זה רק גורם לי לערוג יותר. (אגב, חדי הזכרון יזכרו את גרסת הכיסוי של סיביל שהופיעה בהיטמן 3)

כך קוראים לפנים החדשות של Fluke, כבר שלוש שנים צמד, אבל לראשונה בשם חדש. באלבום החדש שלהם, “2 Pie Island” הם מארחים סולנית יפנית בשם יוקי, ונעזרים בשירותים של בין השאר אנדי גריי, טכנאי האולפן המהולל ונושא כליו של פול אוקנפולד, הסולן של Syntax, פרוייקט הצד של מייק טורנייר (הצלע השלישית לשעבר בפלוק), המתופף של בוש ועוד. האלבום , כיאה לאלבום של פלוק, גדוש בקטעי פרוגרסיב האוס כוחניים שנשמעים כאילו לקוחים הישר מפסקול סרט או משחק מחשב מד”ב, וכל זה עם טאץ’ עדכני אלקטרואי (כמו בסינגל “Nobody Never” שהופיע מהאלבום). בעמוד המייספייס של ההרכב תוכלו להאזין לשלושה קטעים מהאלבום, וכקטע רביעי צירפתי כאן פייבוריט שלי.

נזכיר שהשבוע יצא אלבום השנה. לא מדובר באלבום שנה אינדיווידואלי (אף כי הוא עשוי בהחלט להיות כזה), אלא באלבום שנה שנוצר להיות כזה הן מבחינת ההייפ סביבו (ומערכת יחסי ציבור משומנת שכללה פמפום רב-פרסומתי עם השיר “Cobrastyle“), הן מבחינת מספר אורחים רבי-מעלה בו (ננה צ’רי, איגי פופ וכו’) והן מבחינת הסגנון המוסיקלי התזזיתי והמיש-משי שכביכול מגדיר את הפופ מחדש. אלה הם ה-Teddybears השבדים, בעברם הרחוק בכלל להקת גרינדקור, והיום הלהקה המאכערית הכי גדולה באמריקה. טריוויה: שני חברים בלהקה הם הסולן והמפיק של ה-Caesars, גם הם חיית פרסומות לא קטנה (iPod).

אולי אני בדיליי כאן, אבל היום מצאתי את האנציקלופדיה של הביטלס בגירסת וויקי. יפה.

לייבל שמעסיק אותי בשבועות האחרונים הוא פאניה (Fania). למרות שהוא אחד הלייבלים הלטיניים הכי חשובים, שמעתי עליו רק לא מזמן, בזכות סדרת הוצאת מחודשות שמתחילים להנפיק שם עכשיו. בתור הזהב של פאניה, שזה יוצא בשנות השישים, הקליטו שם אנשים כמו ריי בארטו ובובי ואלנטין, ועוד מלא אנשים עם שמות מדהימים ואיזוטריים, ולוק אקסצנטרי ככל שהדמיון מתיר.

תרשו לעצמכם להסתכל שניה על התמונה המוקטנת (הקטנתי אותה משום שהסטיילינג הזה מעוור) של הקטור לאבו, אחד הטאלנטים הכי גדולים של פאניה. בהתחלה הייתי בטוח שהאילוסטרטור של הציור הזה, שמעטר את העטיפה של “Recodando A Felipe Pirela”, לקח לעצמו קצת חירות. אבל אז לחצתי על הלינק הזה. אכן לא ייאמן.

בכל מקרה, אני מקשיב הרבה מאוד בזמן האחרון לתקליט הזה. הוא מאוד מרגיע וגם נותן עיסוי למעיים על הדרך. מי שרוצה יכול לקרוא בוויקיפדיה על סיפור השחיתות השערורייתי שהפיל את הלייבל הזה בזמנו. מי שאין לו כוח לשטויות, יכול לשמוע שיר יפה של הקטור.